דרך החיבוק אני מרגיש אותי
עדי סגל ויסברגר
הילדון בן 2:03, לא אומר מילה. כשקוראים לו בשמו, הוא ממשיך בשלו. לא מגיב. משמיע קולות גולמיים, שנראים כנטולי כוונה תקשורתית. הם בינו לבין עצמו. כך גם הצחוקים הפתאומיים, שלא מוצאים הסבר או סיבתיות הנראית לעין, בסביבת המציאות. הוא בעיקר עסוק בריצה. נמצא באי שקט גדול.
רץ, כאחוז תזזית, מוצא חפץ ארוך, ומקיש תוך כדי ריצתו, על קירות החדר, על השולחן, על כל הנקרה בדרכו…
זה לא מקרה חד פעמי. זה לא קורה רק כשהוא אצל המרפאה בעיסוק בטיפול.
כך עוברות עליו רוב שעות הערות שלו. כל יום. ימי חול, שבת וחג.
ויש לזה שם. יש לו אבחנה של אוטיזם.
אוטיזם, הוא הפרעה נוירולוגית המתארת לקות התפתחותית נרחבת. זו הפרעה עם כמה רמות חומרה, ויש רצף מהקל אל הכבד.
בתפקוד גבוה, רואים ילדים עם אינטליגנציה תקינה, שמדברים שוטף, ויכולים אפילו להשתלב בכיתה רגילה עם סייעת. בקצה האחר של הרצף יש ילדים שתפקודם נמוך וייתכן ויתקשו להגות אפילו מילה אחת.
מה זה אוטיזם?
בהפרעה על הרצף האוטיסטי, או "בספקטרום", כינוי נוסף שמתייחס לאותה תופעה, יש מכלול של קשיים, שמתבטאים בשלושה תחומים עיקריים: בתקשורת ושפה, במשחק ובדפוסי התנהגות.
הליקוי העיקרי מתבטא בקושי ביצירת אינטראקציה חברתית ומיומנויות תקשורתיות איכותיות, גם מילוליות וגם בלתי מילוליות. בחוסר היענות לשם הפרטי,יצירת קשר עין לקויה, דיבור בטון גבוה מאד או לא מותאם,קושי ביכולת לנהל שיחה ובהבנת מצבים חברתיים, אלו הם רק חלק מהדוגמאות כיצד האוטיזם מתבטא ביום יום.
בנוסף, אצל אוטיסטים מבחינים ברפרטואר מוגבל וחזרתי של התנהגויות שיכולות להראות כחסרות תכלית, יש דפוסי תנועה חזרתיים וקושי בפעילות של משחק ופנאי, כשרמת המשחק נמוכה מהמצופה. לצד אלו, יכולים להיות תחומי עניין צרים שבהם יש התמקדות וצבירת פרטי מידע, אך לרוב אין בהם שימוש תקשורתי וחברתי מותאם, כמו הכרת השמות הביולוגיים של מיני החרקים הקיימים בדרום אפריקה.
אז נחזור ונתבונן בפעוט הזה, בן השנתיים וקצת, רץ ומקיש. מפיק רעשים ומסתחרר בחלל. מדי פעם משמיע קול צווחה. נראה שהוא לא מודע למי עוד נמצא אתו בחדר. לא מודע לאמו, לא למרפאה בעיסוק.
הוא לא נראה מאושר באותם רגעים.
לא נראה שליו או מסופק.
זה יותר מרגיש כמישהו נטול גבולות של ה"אני". לא מווסת.
נראה, שבהתאמה לאיך שהוא מתפזר בחדרי הבית, כך מפוזרת נפשו בתוכו. בחדרי גופו. ללא "SELF" ברור ומאורגן. ללא "אני" מגובש ושלם.
ללא חיבור ואינטגרציה בין חלקי גופו השונים. בין גופו לנפשו.
מאיפה מתחילים את הטיפול?! ואיך?!?
מצטרפים. רצים איתו. רצים מולו ופתאום מתנגשים. ואז, בהתנגשות הזו, כשהוא נתקל באחר, הוא קודם כל נתקל גם בעצמו. מרגיש את גופו טוב יותר. כשאמו מקבלת מהמרפאה בעיסוק הנחייה לעמוד בדרכו, "להפריע לו" ,לכאורה, במסלול הריצה ולעטוף אותו לתוך חיבוק חזק וממושך שלה, היא נותנת לו את גבולות גופו שלו. מתחילה לבנות עבורו את החיבורים בין אותם חלקים ואיברים, שקודם לכן, התנועעו ללא כל קשר ביניהם.
ופתאום הוא מגלה שנעים לו שם. כשהוא מחובק. עטוף בתוך אמו, חווה את גבולות הגוף שלו, ומשם מתחילים לצמוח דברים. לאט לאט. עוד סיבוב, ועוד סיבוב. ריצה והתנגשות. וסיבוב נוסף. ואז האמא מקבלת הנחייה להוסיף קול. כשיש התנגשות "בום!" או "הנה אתה!" או "הנה מיכאל!" יחד עם הבעה רגשית של טון מתלהב. וכך, נדבך על נדבך, זה מתחיל להבנות. כך נבנית סכמת הגוף, כך נבנה ה"אני".
וברגע אחד, של אינטימיות, הוא פתאום ירים את עיניו, לאמו שמחבקת אותו, וייתן בה מבט איכותי, היישר לתוך עיניה. מבט איכותי, עם כוונה, מבט שמכיל גם את ה"אני" וגם מתייחס ל"אחר" שמולו.
מבט שהוא לא מובן מאליו. מבט שצריך לעבוד בשבילו. מבט, שכשהוא מגיע, גם אם הוא קצרצר, הוא מרגש וממלא.
כיצד זה עובד?
בטיפול ההתפתחותי דינאמי, בריפוי בעיסוק, אנחנו נשענים על ההנחה כי כשיש "אני", אפשר להתחיל ולהיפגש גם עם העולם שמחוצה לי. בילדים עם לקות תקשורתית, הקושי הוא לא רק מהילד כלפי חוץ, אלא גם בין הילד לבין עצמו. בהבנה של איפה גבולות הגוף שלי, מיהו ה"אני" ומיהו ה"אחר", מה אני מרגיש, ואף מה נעים לי ומה לא.
לכן, לשם אנחנו מכוונים בטיפול. ליצירת היסודות הללו.
זה מושג בתחילה, באמצעים זמינים ופשוטים, במשחקי גוף ומשחק סנסומוטורי, ובעיקר, נעשה שימוש בנו עצמנו, ובהורה ,שהוא השותף הפעיל.
בהמשך, נוכל לשלב משחקים מובנים, בהתאם לרמה המתפתחת, ומשחקים חברתיים ושיתופיים.
לפי ההתקדמות, נעבור בין השלבים השונים של התפתחות ה"אני" וכוחות האגו, נבסס מעגלי תקשורת הולכים וגדלים, נייצר הזדמנויות שהילד יידרש ליצור את התקשורת ונחזק אותו משם להרחיב יותר ויותר. לגוון דרכים, לגוון מבעים תקשורתיים, ולהעמיק את האיכות והמשך.
הכותבת: עדי סגל ויסברגר, ריפוי בעיסוק אופטימי לילדים מיוחדים, מזכרת בתיה.